מורה לתיאטרון=סטדנאפיסט?

ליצן copy
שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

"די! איך מתאים לך להיות מורה לדרמה, כולך דרמות."

"את לא נראית כמו מורה לדרמה, שקטה כזאת."

משפטים שאני שומעת מדי פעם, אשר מוכיחים לי באופן חד משמעי שאני סובלת מפיצול אישיות.

אבל לא על האישיות המפוצלת שלי רציתי לדבר אתכם הערב, אלא על התדמית שלנו כמורים לתיאטרון, בעיניי הציבור.

אני מרגישה שיש איזושהי ציפייה ממורות לתיאטרון להיות משוגעות, מוחצנות, תיאטרליות, חובבות קהל וזרקורים, אלו שאם מזמינים למסיבה ידאגו לחלק המצחיק וכו'.

אני יכולה להבין מאיפה זה נובע, כשאני בהשתלמויות עם מורים לתיאטרון יש הרבה ביטוי לתכונות הנ"ל.

ובכלל מורים=שחקנים, בעיני רוב האנשים.

אבל זה לא נכון באופן מוחלט.

אני מכירה הרבה מורים לדרמה מופנמים, אוהבי שקט, אשר נהנים מהצל שמטילים הווילונות על אחורי הקלעים. לא לכולנו יש נשמה של שחקנים.

חלקנו בימאים, מחזאים, מפיקים, אנשי חינוך, אנשי קולנוע, אנשי אקדמיה. הגענו למקצוע הזה ממחוזות שונים.

אז לאן אתם משייכים את עצמכם? האם אתם חיות במה, או דווקא טיפוס של אחורי הקלעים?

 

שיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן