בריחת הצעצועים/מערכון

(על הבמה יושבות הבובות עוגי, טרולין וציפי. הליצנית נמצאת בתוך קופסא במרכז הבמה. מול הקופסא עומדת אליזבת, ילדה מפונקת ששונאת את כל הבובות שלה. בתחילת הקטע מתנגן הפתיח של השיר "הבובה זהבה". אליזבת עומדת כמו מלכה השולטת בכל ממלכת הצעצועים. היא מתנועעת מצד לצד ושרה יחד עם הזמר את הפתיח "טה טו דה דו דה דו דה אה…" עד שנמאס לה. מומלץ ללהק לתפקיד ילדה שיכולה לעשות קול צרוד ומפחיד, שבא בניגוד לדמות המתוקה והוורודה. אפשר ללהק ילד וזה בכלל יהיה שיחוק.)

אליזבת: אימאאא!

אימא: (קולה נשמע מחוץ לבמה.) מה חמודה?

אליזבת: אני רעבה מתי אוכלים?

אימא: עוד כמה דקות חמודה

אליזבת: אבל אימאאא!

אימא: מה מתוקה שלי…?

אליזבת: משעמם לי!

אימא: אז תשחקי בבובות שלך חמודה

אליזבת: אבל אני שונאת את הבובות שלי!

אימא: אליזבת, אם תמשיכי לדבר ככה, לא תקבלי יותר מתנות!

אליזבת: אוף! הכל בגללכן! זאת לא אשמתי שקנו לי אתכן. (ניגשת לבובות ו"מתעללת" בהן.) אני שונאת אותך! שונאת אותך! שונאת! וגם אותך אני שונאת!

אימא: אליזבת? את משחקת עם הבובות שלך?

אליזבת: אה… כן אימא… ("משחקת" באחת הבובות ושרה:) "עייפה בובה זהבה, אני ילדה טובה של אימא…"

אימא: אליזבתתתת, האוכל מוכן! (אליזבת עוזבת את הבובה והולכת. כמה שניות לאחר מכן הבובות מתעוררות לחיים.)

טרולין: (מחזיקה את הראש.) אני לא מאמינה! היא הרסה לי את כל התסרוקת! דחוף מראה! דחוף מראה! (ציפי מגישה לה מחבת צעצוע בתור מראה.) אוי לא! אני נראית כמו עץ ברוש עם אבעבועות רוח!

עוגי: (לוקח את המראה ומביט בה.) אל תדאגי, את נראית בסדר גמור, כמו תמיד

טרולין: וואי תודה על העידוד, מה זה נלחצתי.

עוגי: לא הבנת, התכוונתי שאת תמיד נראית כמו עץ ברוש עם אבעבועות רוח.

טרולין: אתה אל תתעסק איתי, או שאני אפורר לך את העוגיות לכל כך הרבה פירורים, שאתה תתחרט על היום שנוצרת. (חוטפת לו את העוגיות. הוא רודף אחריה ברחבי החדר.) 

עוגי: תעזבי לי את העוגיות, תעזבי לי את העוגיות! (לפתע ציפי מתחילה לבכות. עוגי וטרולין ניגשים אליה.)

טרולין: נו מה הפעם?

ציפי: אאוץ' אאוץ'! הכל בגלל אליזבת. היא תלשה לי את כל הנוצות! אני לא חושבת שאי פעם אוכל לחזור לעוף, אני כל כך אתגעגע לזה, לרחף בין העננים, לגעת בכוכבים, לראות את כל העולם ממעוף הציפור…. (נשאבת לפנטזיה ומנופפת בכנפיה.) לעוף… לעוף… לעוף!

עוגי: ציפי! כמה פעמים אני צריך לומר לך את זה- את אפרוח שמן וצהוב ממולא בצמר גפן  מזויף מסין, הזמינו אותך מאלי אקספרס ב4 דולר, את לא יודעת לעוף, את אף פעם לא ידעת לעוף ואת גם אף פעם לא תדעי לעוף!

ציפי: אבל למה לקצץ לי את הכנפיים? למה? (נשמעות דפיקות.)

טרולין: שמע ישראל! מה זה הרעש הזה?

עוגי: (מחזיק את הבטן) יכול להיות שהגזמתי קצת עם העוגיות… עוגיה ועוד עוגיה ועוד עוגיה ועוד אחת…

טרולין וציפי: תהיה בשקט רגע! (הם מחפשים. ציפי מתחילה לרחרח את הרצפה.)

טרולין: מה יש לך, מה את כלב?

ציפי: זה מגיע מפה! (כולם מתקרבים לקופסא. הליצנית קופצת החוצה בפתאומיות ומתחילה לשיר. כולם נבהלים.)

ליצנית: (במנגינה של איפה העוגה:) אזזזזז…. איפה איפה איפה איפה איפה איפה איפה איפה איפה איפה איפה איפה הייתם ימפלצות! כמעט נחנקתי פה! אני כבר חודשיים בתוך הקופסא המגעילה הזאת, בלי אוויר, בלי חמצן, בלי דו תחמוצת הפחמן. תראו מה היא הכניסה לפה! תראו! (מוציאה מלא זבל.) היא הפכה אותי לחירייה! ואתם יודעים שיש לי אלרגיה לקרדית האבק! אפצ'י! איפה הייתם?! איפה?! אה- צ'ו!

טרולי: (לקהל.) אופסי… שכחתי שהיא קיימת…

ליצנית: אני שמעתי את זה!

ציפי: מי זאת? היא תמיד הייתה פה בחדר?

טרולי: נראה לי… לא זוכרת…

ליצנית: אני לא מאמינה? שכחתם אותי?!

עוגי: אני לא שכחתי אותך (פאוזה). סתם לא התחשק לי לראות ת'פרצוף שלך.

ציפי: מישהו בא! להסתתר! (כולם חוזרים לשבת בלי לזוז. הליצנית נכנסת לקופסא. אליזבת נכנסת עם בובה חדשה.)

אליזבת: איזה יום שמח לי היום, פתע בא אורח לי היום… איזה יום שמח, יום של הפתעות, העולם מלא ניסים ונפלאות… סוף סוף קנו לי בובה חדשה. אני אוהב אותך תמיד תמיד תמיד. את הבובה הכי טובה בעולם. (מחבקת את הבובה חזק.)

אימא: אליזבת בואי לפנות את הצלחות שלך!

אליזבת: טוב אימא… (אחרי כמה שניות של שקט הבובה קמה לחיים.)

בובה נחמה: (מאושרת עד הגג. שרה בחיוך גדול ובתמימות גדולה:) איזה יום שמח לי היום… פתע בא אורח לי היום… איזה יום שמח, יום של הפתעות, העולם מלא ניסים ונפלאות… איזה כיף לי. מכל הבובות שבחנות,  בחרו דווקא אותי…ועכשיו סוף סוף יהיה
לי בית משלי וילדה שתאהב רק אותי כל הזמן. אני חושבת שהגעתי לגן עדן. (הבובות קמות לחיים וניגשות אליה.)

עוגי: כפרה אני לא רוצה לבאס, אבל… הגעת לגיהנום!

טרולין: לא הוא סתם מגזים… "גיהנום". המילה שמתארת את זה הכי טוב זה… "תופת"!

ציפי: די, תפסיקו להפחיד את החדשה… אל תקשיבי להם, לא כזה רע פה. בימים שאליזבת לא תולשת לי את הנוצות, שוברת לי את המקור וקורעת לי את הכנפיים, היא דווקא ממש נחמדה. (נחמה מביטה באימה בעוגי וטרולין.)

עוגי: גיהנום…

טרולין: תופת!

עוגי: גיהנום!

טרולין: תופת! (מגבירים קצב עד שנחמה קוטעת אותם.)

בובה נחמה: אבל אליזבת אמרה לי שהיא תאהב אותי לנצח ושאני הבובה הכי טובה שבעולם! (בלהט הדיבור היא דופקת על הקופסא של הליצנית. הליצנית קופצת החוצה ומבהילה את כולם.)

ליצנית: (במנגינה של השפן הקטן:) לה לה לה אפצ'י! לה לה לה אפצ'י! לה לה לה אפצ'י! לה לה ל-מה נראה לכם שתשאירו אותי פה, פעם אחרי פעם וזה יעבור לכם בשתיקה?! תראו עם מה אני צריכה להתמודד- טיטול מימי הגמילה של אליזבת!
ציפי: אבל אליזבת נגמלה לפני שלוש שנים. 
ליצנית: ספרי לי על זה! יש לי פריחה בכל הגוף, כל הפנים שלי עקצוצים, כל הגב שלי גירודים ואני לא מרגישה את הרגליים… אני לא מרגישה את הרגליים!

עוגי: זה בגלל שאין לך רגליים.

ציפי: מי זאת? היא תמיד הייתה פה בחדר?

טרולי: נראה לי… לא זוכרת…

ליצנית: אני לא מאמינה? שוב שכחתם אותי?!

עוגי: אני לא שכחתי אותך, סתם לא התחשק לי…

ליצנית: היי… מי זאת החדשה?

ציפי: זאת? הבובה החדשה של אליזבת.

טרולין: היא חושבת שהיא הגיעה לגן עדן. (כולם צוחקים בפראות.)

נחמה: אתם יכולים לצחוק, אבל אליזבת אמרה שהיא תאהב אותי לנצח ושאני הבובה הכי טובה שבעולם. (כולם צוחקים שוב.)

אימא: (קולן נשמע מחוץ לבמה.) אליזבת את מפריעה לי לקפל כביסה, לכי לשחק עם הבובה החדשה שלך!

נחמה: זאת אני… זאת אני…

אליזבת: אבל אני שונאת את הבובה החדשה שלי!

נחמה: (פאוזה. נחמה מתמלאת באימה.) אני חייבת לברוח מפה… אנחנו חייבים לברוח מפה!

עוגי: את חושבת שלא ניסינו לברוח?

טרולין: ניסינו מאות פעמים, אבל אליזבת נועלת את הדלת בכל פעם שהיא יוצאת מפה.

ציפי: והחלון הזה תקוע מאז שאליזבת ניסתה להחביא שם ערימה של מסטיקים בקיץ.

ליצנית: רגע, רגע, רגע, מתי ניסינו לברוח?

טרולין, ציפי ועוגי: אההה…

ליצנית: אני לא מאמינה ניסיתם לברוח ולא קראתם לי?!

טרולין, ציפי ועוגי: אההה…

אליזבת: (קולה נשמע מרחוק.) אימא! אבל אימא!

נחמה: אוי לא! (כולם מתחבאים.)

אליזבת: (נכנסת על קצות האצבעות, עם ערימת כביסה ענקית- כדאי להשתמש בסדינים, מאחר והבובות צריכות להתכסות אח"כ.) אני אחביא לאימא את הכביסה וככה היא תהיה חייבת לשחק איתי. (יוצאת.) אימא את רוצה לשחק איתי בקפלות?

נחמה: הכביסה! הכביסה!

טרולין: כן זו כביסה, אז את יודעת לדבר עברית. יופי טופי. אני מדברת חמש שפות ואת לא רואה אותי מתרברבת על זה כל היום.

נחמה: לא לא! הכביסה! נסתתר בפנים וכשאימא של אליזבת תיקח את הכביסה החוצה, נהיה חופשיים!

ציפי: כן! כן! כן! סוף סוף אוכל לפרוש כנפיים ולעוף אל החופשי! לעוף! לעוף!

עוגי: ציפי, כמה פעמים אני צריך לומר לך את זה- את אפרוח שמן וצהוב ממולא בצמר גפן מזויף מסין, הזמינו אותך מאלי אקספרס ב4 דולר, את לא יודעת לעוף, את אף פעם לא ידעת לעוף ואת גם אף פעם לא תדעי לעוף!

אימא: אליזבת איפה הכביסה?!

נחמה: מהר! (הם מתחילים להסתתר בתוך ערימת הכביסה. לפתע נחמה קולטת ששכחה את הכובע שלה.) רגע! הכובע שלי! (ניגשת להביא את הכובע. מגלה שהיא תקועה.)

ציפי: מהר! מהר! הן מגיעות!

נחמה: אני לא יכולה לזוז!

עוגי: אוי לא! המסטיק! הוא נזל על הרצפה!

אימא: אליזבת איפה הכביסה?

אליזבת: אני לא נגעתי בכביסה!

נחמה: תמשיכו בלעדיי!

טרולין: כפרה, אנחנו לא משאירים אותך לבד בתופת הזאת!

עוגי: גיהנום…

טרולין: תופת…

עוגי: גיהנום!

טרולין: תופת!

ציפי: קדימה! (ניגשים לנחמה וביחד מצליחים להרים אותה מהרצפה. מזנקים לערימת הכביסה ברגע האחרון.)

אימא: (נכנסת ורואה את ערימת הכביסה. לא מבחינה בבובות.) אליזבת,אני מאד מאד כועסת! (מוציאה את הכביסה.)

אליזבת: (בוכה.) אוף! זה הכל בגלל הבובות שלי! אני שונאת אתכן! שונאת שונאת! רגע… איפה הבובות שלי? הבובות… הבובות… (בוכה ונעמדת מאחורי הקופסא של הליצנית. הליצנית קופצת החוצה לצלילי הפזמון של "פומפם פומפם". שרה בהתלהבות רבה. לפתע מבחינה באליזבת העומדת מאחוריה ומפסיקה לשיר. אליזבת משלימה את המשפט האחרון של השיר וחוככת את ידיה ברשעות.)