דעי לאן את הולכת/דיאלוג

הבמה מחולקת לשני חלקים. צד ימין מייצג את העבר, צד שמאל מייצג את ההווה. בשני הצדדים יש מורה שיושבת ליד שולחן. מול השולחן יש תלמידה נזופה. הדמויות נמצאות בפריז. כדי שהקהל יבחין בין הזמנים, התפאורה בשני הצדדים תהיה שונה. למשל בזמן העבר יהיה טלפון חוגה, שעון עתיק ומפה ישנה ובזמן ההווה הכל יהיה יותר חדיש- שעון דיגיטלי גדול, טלפון אלחוטי וכו'. בנוסף, ההבדלים בזמנים נרמזים בתוך הטקסט. התלמידה של העבר, היא המורה של ההווה. הדבר ירמז באמצעות צבעים זהים (ירוק.) ואביזרים דומים.  

מורה עבר:

אני לא מוכנה לסבול יותר את ההתנהגות הזאת! בית הספר הזה קיים כבר 40 שנה ומעולם לא היה פה דבר כזה!

תלמידה עבר:

אבל אני לא מבינה- מה הבעיה?

מורה עבר:

איך יש לך עוד חוצפה לעמוד מולי ולהגיד את זה?!

תלמידה עבר:

אבל מה חוצפה! אני באמת לא מבינה, זה באמת כזה נורא, אם יום אחד אני לא אלבש את התלבושת המשעממת הזאת? כל היום "אפור אפור" ואם בא לי יום אחד ללבוש ירוק?

מורה עבר:

אם בית הספר אמר לך ללבוש אפור, את תלבשי אפור ואם בית הספר אמר לך לא ללבוש ירוק-

מורה הווה:

אז את לא תלבשי סגול! וזה לא משנה כמה משעמם לך או כמה מתחשק לך לגוון, האם זה ברור?

תלמידה הווה:

לא האמת שזה לא ברור… אני לא מבינה למה…

מורה הווה:

את לא צריכה להבין, את רק צריכה לעשות מה שאומרים לך!

תלמידה הווה:

מה זה… "נעשה ונשמע"?

מורה הווה:

אל תתחצפי אליי גברת צעירה!

תלמידה הווה:

אני לא מתחצפת! אני רק שואלת!

מורה הווה:

את שואלת יותר מדי שאלות!

מורה עבר:

יותר מדי שאלות את שואלת!

תלמידה עבר:

אם לא היו כל כך הרבה דברים לא ברורים בבית ספר הזה, אולי לא הייתי שואלת כל כך הרבה שאלות!

מורה עבר:

אז עכשיו בית הספר אשם? בינתיים את התלמידה היחידה שמערימה עלינו כל כך הרבה קשיים וקושיות!

תלמידה עבר:

כי שאר הבנות מפחדות לדבר, אבל גם הן חושבות אותו דבר כמוני!

מורה עבר:

אז עכשיו את מדברת בשם כולן? את מנסה להמריד לי את כל בית הספר? שלא תחשבי שלא שמתי לב שתלמידות אחרות מושפעות מהגישה הבעייתית שלך!

תלמידה עבר:

אז עכשיו תאשימי אותי גם בדברים שלא אני עשיתי?

תלמידה הווה:

גם בדברים שלא עשיתי אני אשמה?!

מורה הווה:

אז את מודה שעשית משהו, יופי זאת גם התקדמות.

תלמידה הווה:

את בעצמך אמרת שאני לא היחידה שעשתה את זה, אבל תמיד נטפלים אליי!

מורה הווה:

נטפלים אלייך? נטפלים אלייך? זה נראה שאת עושה כל מה שאת יכולה, כדי למשוך תשומת לב.

תלמידה הווה:

זה לא נכון, המורות תמיד מחפשות אותי.

מורה הווה:

המורות מחפשות אותך. אילו דמיונות פרועים יש לך.

תלמידה הווה:

זה לא דמיונות, כל השיעור הן מסתכלות רק עליי!

תלמידה עבר:

רק עליי הן מסתכלות כל השיעור!

מורה עבר:

אולי יש להן סיבה, חשבת על זה? מה את היית עושה אם הייתה לך תלמידה אחת שהורסת כל שיעור?! תלמידה אחת שתמיד מנסה להתבלט?!

תלמידה עבר:

זה לא היה קורה.

מורה עבר:

הו באמת? את חושבת שכשאת תהיי מורה, כולם יקשיבו לך נכון? חכמה גדולה.

תלמידה עבר:

לא, זה לא יקרה כי אני בחיים לא אהיה מורה!

תלמידה הווה:

אני בחיים לא אהיה מורה! בחיים!

מורה הווה:

את צודקת. את בחיים לא תהיי מורה. בשביל להיות מורה צריך להשלים 12 שנות לימוד ואני לא רואה איך את מסיימת את כיתה ט'. טוב. יש לי פגישה עוד מעט. (מוציאה מעטפה ומתחילה לרשום.) את מקבלת מכתב הביתה. עד מחר זה חוזר אליי עם חתימת הורים.

תלמידה הווה:

אבל מחר זה פורים. (מחייכת.)

מורה הווה:

תמחקי את החיוך הטיפשי הזה מהפנים שלך.

תלמידה הווה:

אבל זה חודש אדר, חשבתי שזאת מצווה ל"הרבות בשמחה"

מורה הווה:

מה אמרת?

תלמידה הווה:

כלום

מורה עבר+הווה:

את שוב מתחצפת?!

תלמידה עבר+הווה:

אני לא מתחצפת! כל דבר אצלכם זה חוצפה!

מורה עבר+הווה:

תורידי את הטונים שלך גברת צעירה. אם ההתנהגות הזאת שלך תימשך, את תאלצי למצוא מקום אחר ללמוד בו. האם אני ברורה?!

תלמידה עבר+הווה:

גם ככה נמאס לי מבית הספר הזה!

מורה עבר+הווה:

אני לא אסבול דיבורים כאלו! זה ברור?! קחי את החפצים שלך ולכי הביתה. את מושעית. עד להודעה חדשה! (הדמויות מהעבר קופאות בפריז.)

מורה הווה

(מחכה שהתלמידה תצא.) חצופה! (מביטה בשעון וקמה.) אוי לא אני מאחרת! (לוקחת מעיל ויוצאת אל הרחוב שנמצא בקדמת הבמה. קר לה. תלמידת העבר מפשירה מהסצינה שלה וניגשת אל מורת ההווה-הלוא היא עצמה.)

תלמידה עבר:

מתי הספקת להשתנות ככה?

מורה הווה

(נבהלת.) סליחה?

תלמידה עבר:

אחרי שהבטחת לעצמך להיות אחרת.

מורה הווה

מה? על מה את מדברת?

תלמידה עבר:

כנראה שזה מה שהשנים עושות לאנשים.

מורה הווה

סליחה?! איך את מדברת אליי? מי את חושבת שאת?

תלמידה עבר:

השאלה היא לא מי אני. השאלה היא מי את. על אף שאין הבדל גדול בין השתיים.

מורה הווה

מה?

(בשלב הזה המורה והתלמידה מחליפות פוזיציות שונות, כמו לשלב ידיים בזעף, לבחון אחת את השנייה עם יד על הסנטר, לגרד באף בעצבנות. הן עושות את הפעולות בדיוק באותו האופן.)

מורה הווה

(צועדת אחורה בתדהמה.) זה לא יתכן…

תלמידה עבר:

היית פעם כל כך שונה. קראת לעצמך "לוחמת הצדק". (צוחקת.) אחרים לא ראו אותך ככה. הם ראו בך מטרד. הפרעה. אבל את הבטחת לעצמך שאת תהיי אחרת!

מורה הווה

אני מנסה!

תלמידה עבר:

לא מספיק.

מורה הווה

זה מעייף. אין לך מושג מה זה להיות מורה!

תלמידה עבר:

את מבקשת מהתלמידות שלך 'בלי תירוצים', אבל את מלאה בהם.

מורה הווה

אני… אני לא… (משתתקת.) מה את רוצה שאני אעשה? פשוט תגידי לי.

תלמידה עבר:

אני לא רוצה שתעשי שום דבר. אני פשוט רוצה שתזכרי מאין באת… ולאן את רוצה ללכת. (חוזרת לפריז שלה בעבר.)

מורה הווה

חכי! המכתב. (פותחת אותו וקוראת בו. המכתב מושמע כווייס אובר. מנגבת דמעה מהזיכרונות והעלבון שחשה כתלמידה. בסיום הקריאה, המורה מההווה חוזרת למשרד ומרימה את הטלפון.)

הלו? שפרה? אני לא אגיע היום לפגישה. כן שפרה, זה עניין של חיים ומוות. (מנתקת ומתקשרת למזכירה.) תקראי בבקשה לרחלי מח' ראשונה.

 (חושך)