60747221_10218333027815409_8906422515769802752_n
שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

השבוע באחד החוגים שאני מעבירה לגן חובה, שיחקנו משחק מאד נחמד- אני מוחאת כף והילדים צריכים למחוא ביחד איתי בלי להתבלבל. (לפעמים אני לא מוחאת והם צריכים לשים לב.) אחת הילדות התבלבלה ולקחה את זה קשה. היא הלכה לשבת בצד ואמרה "לא רוצה להשתתף, נמאס לי מהחוג הזה!". היא גררה אחריה עוד ילדה שהלכה לשבת לידה ואמרה "גם לי נמאס! לא רוצה לשחק!" 
זה שינה מיד את האווירה של החוג. מכיוון שהקבוצה ממילא קטנה, שתי משתתפות שלא לוקחות חלק, משפיעות מאד על האנרגיה הקבוצתית. 
היה לי רגע קטן שחשבתי לעצמי "מה לעזא… איך אני יוצאת מזה עכשיו…?" מהיכרותי עם הבנות, הן לא נכנעות לשכנועים ורק מסתגרות יותר ויותר כשמנסים לדבר לליבן. ואז זה פשוט יצא ממני "אתן יושבות עכשיו בצד, כועסות ועצובות, לא בא לכן להשתתף בחוג. רק לפני חמש דקות הייתן מאושרות וקפצתן בשמחה. ואתן יודעות מה? זה פשוט נהדר! כי זה בדיוק המשחק הבא שלנו! במשחק הזה כולנו הולכים בחדר כאילו שנמאס לנו כבר מהחוג. אין לנו חשק להשתתף, לא בא לנו! קדימה אני רוצה לראות את הפרצופים הכועסים שלכם, איך אתם הולכים כשנמאס לכם? ועכשיו פסל! כל אחד שאגע בכתפו יגיד משפט אחד מתאים." עברתי בין הילדים ובאגביות נגעתי גם בכתפיהן של אותן בנות, הן אמרו בחיוך קטן "נמאס לנו!" ואז להפתעתי הצטרפו לפעילות. המשכתי בזרימה- "טוב עכשיו אנחנו הולכים בחדר בשמחה גדולה, אנחנו מאושרים! אבל אנחנו לא סתם שמחים, אנחנו שמחים כי קנו לנו את המתנה שהכי רצינו בעולם! איך אנחנו הולכים כשאנחנו מאושרים? ועכשיו פסל!" עברתי בין הילדים וכל אחד אמר מה המתנה שהוא קיבל. "ועכשיו שוב נמאס לנו, מישהו אמר לנו משהו לא יפה ואנחנו פגועים, אנחנו הולכים בחדר עצובים וכועסים, ממש פגעו בנו. ועכשיו כל אחד אומר מה הדבר המעליב שאמרו לו…" 
המשכתי כך כ10 דקות. זה היה ספונטני, זה היה מלא אנרגיה, זה היה בדיוק. מסקנתי מהאירוע היא שלפעמים שווה לרכב על האנרגיה של התלמידים ולא ללכת נגדה, ברגע שמגלים את התדר, אפשר להשפיע על המצב באופן יותר אפקטיבי מאשר במאבקים. 
רבי נחמן, כך מסתבר, חשב על זה לפני: 
"בן המלך השתגע ודימה לחשוב שהוא "אִינְדיק" – תרנגול הודו. ישב בן המלך עירום מתחת לשולחן ואסף בפיו חתיכות לחם ועצמות, כמו אינדיק. הרופאים התייאשו מניסיונותיהם לרפאו, והמלך היה שרוי בצער גדול. לבסוף בא חכם אחד ואמר: "אני מקבל על עצמי לרפאו."
פשט החכם את בגדיו ונכנס גם הוא מתחת לשולחן, התיישב ליד בן המלך, ואסף גם הוא בפיו חתיכות לחם ועצמות. שאל אותו בן המלך: "מי אתה, ומה אתה עושה פה?" ענה לו: "ומה אתה עושה פה?"
"אני אינדיק," אמר בן המלך. "גם אני אינדיק," אמר החכם.
כך ישבו שניהם יחד זמן מה עד שהתרגלו זה לזה. אז רמז החכם, והשליכו אליהם כותנות. אמר החכם לבן המלך: "אתה חושב שאינדיק אינו יכול ללבוש כותונת? אפשר ללבוש כותונת ואף על פי כן להיות אינדיק!" לבשו שניהם את הכותנות.
אחרי זמן מה רמז החכם רמז נוסף, והשליכו אליהם מכנסיים. ושוב אמר החכם: "אתה חושב שעם מכנסיים לא יכולים להיות אינדיק?" ולבשו את המכנסיים. וכך עשה החכם עם כל שאר הבגדים.
אחר כך רמז החכם, והשליכו אליהם מן השולחן מאכלי אדם. אמר החכם לבן המלך: "אתה חושב שאם אדם אוכל מאכלים טובים, אין הוא יכול להיות אינדיק? יכול אדם לאכול ובכל זאת להיות אינדיק!" ואכלו.
אחר כך אמר החכם לבן המלך: "אתה חושב שאינדיק חייב להיות מתחת לשולחן? – יכול הוא לשבת ליד השולחן ועדיין יהיה אינדיק." וכך עשה החכם עד שריפא את בן המלך לגמרי."

שיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן