אחת הפעילויות המוצלחות ביותר עם ילדים קטנים, היא לספר סיפור ושהילדים יציגו אותו בו זמנית במרחב (ולא על הבמה).
הבחירה בגוף הלשוני בו הסיפור מסופר, משפיעה רבות על האופי הפעילות. הנה דוגמא להנחיה בכל אחד מהגופים:
️גוף שלישי– "והחיות לא ידעו מה לעשות, הן פחדו מאד מהמבול והסתתרו תחת השיח". השימוש בגוף שלישי, יוצר איזשהי הזרה, שמקלה על הילדים להשתתף. המורה אינה פונה ישירות לילדים, אלא מספרת סיפור והם מצידם מגיבים אליו בגופם ובקולם. בגוף שלישי יש משהו שמונע התנגדויות, כי זה כאילו לא אני שפועלת, אלא הדמות.
️גוף שני- "אתן מאד מפחדות. המבול עומד לרדת ואתן לא יודעת מה לעשות. לפתע אתן רואות שיח ומנסות להסתתר תחתיו." השימוש בגוף שני, משול להפנוט. המורה "משתלטת" על התודעה של הילדים ושותלת אצלם פעולות ומחשבות. בדמיון מודרך, נעשה שימוש בגוף שני בדיוק מהסיבה הזו. יש משהו מכושף ומהפנט בסגנון הזה. גוף שני הוא פחות קליל והוא מתאים בעיקר לסיפורים עם עומק או מתח. (למרות שניתן בהחלט להשתמש בגוף שני, כדי לתאר מסע אל ארץ הממתקים.)
️גוף ראשון- גוף ראשון מתאפשר, ברגע שהמורה הופכת לאחת הדמויות בסיפור. בגוף ראשון אין תחושה של הצגה, אלא יותר תחושה של מציאות.
"מה נעשה? עוד מעט המבול יתחיל!" למישהו יש רעיון איפה כדאי לנו להסתתר?". בגוף ראשון הילדים לא מקבלים פקודות. הם יכולים לשתף פעולה עם ההצעות של המורה והם יכולים גם להתנגד להן. לדוגמא:
המורה- "בואו נסתתר תחת השיח!"
תלמיד- "לא לא, בואו נלך אל התיבה של נוח"
לסיכום: בחרו את הגוף בו אתם משתמשים בתבונה, הוא עשוי לשנות את כל הסיפור!
