כמה מחשבות על "המורה המושלם לתיאטרון":
בשנתיים האחרונות יצא לי לעבור על מאות תרגילים ושיעורים ועשרות ספרים ודרכים שונות ללמד תיאטרון.
בכל יום נחשפתי לעוד דרך ועוד שיטה ועוד תרגיל ועוד רעיון ועוד משחק ועוד אג'נדה. ניסיתי למצוא את שביל הזהב, אבל הוא כל הזמן חמק ממני.
לקח לי זמן, אבל בסוף הגעתי למסקנה מתבקשת:
אין דרך אחת נכונה ללמד תיאטרון.
קיימים אינסוף נושאים וטכניקות וקיימות אינספור דרכים ללמד אותם.
אם תנסו למצוא את "הדרך הנכונה" צפויים לכם תסכול ואכזבה.
הדרך שלכם היא הדרך הנכונה! (לכם.)
בוודאי שצריך לשאוף כל הזמן להתקדם ולהשתכלל ובוודאי שרצוי ללמוד מניסיונם של אחרים, אבל איך שלא תהפכו את זה, אתם זה אתם. ומה שבא לכם טבעי- על זה כדאי שתבססו את השיעור שלכם. ומה שקשה לכם- תלמדו לחזק. בהדרגה.
בעיניי, במיוחד בשנים הראשונות, כדאי לשמור על יחס של 70% אזור נוחות ו30% חידושים. ואם החלטתם ללכת על משהו חדש לחלוטין, שתמיד יהיה לכם בכיס איזה תרגיל שבשבילכם הוא "על בטוח".
ואל תחושו תסכול מכך שהמורה ההוא והמורה ההיא, נראים לכם יותר מוצלחים. ודאי ישנם חלקים בהוראה, בהם אתם טובים במיוחד. בעוד כמה שנים, גם עליכם יביטו ויאמרו "גם אני רוצה להיות כל כך מוצלח".
ומה היא הנוסחה להצלחה? קמצוץ כישרון והרבה השקעה, התמדה ואמונה חזקה בעצמכם ובדרך שלכם.
בעיניי יש שני קצוות, ואיפה שהוא ביניהם נמצאת המנוחה והנחלה של המורים לתיאטרון.
קצה ראשון- לזרוק, לזלזל, לחרטט, לחלטר, לא להכין כלום, להתעורר בדקה ה90 לסמוך על סמוך ויהיה בסדר.
ובקצה השני- להיות בלחץ אימים, להתייעץ בכל נושא בלי להסתמך על האינסטינקטים, לחפש מיליון תרגילים בנושא השיעור, לא לקחת עבודת ופרויקטים מהפחד להיכשל.
(מדהים כמה ששני הקצוות האלו דומים, כי הרבה פעמים הלחוצים ימצאו את עצמם "זורקים", כי זאת הדרך היחידה שלהם לא להיגרר לפרפקציוניזם.)
ובאמצע, בין שני קצוות אלו, נמצאת המורה שמכינה ומתכוננת, אבל מוכנה לקבל גם הפתעות, המורה שחוקר ושואל, אבל סומך גם על האופן שבו הוא מבין את הדברים, זאת שמסרבת לעבודות מסוימות בגלל חוסר התאמה, אבל נענית לעבודות אחרות למרות החששות הנלווים, המורה שמכין את התלמידים שלו היטב אל המופע, אבל מקבל באהבה את הפאשאלות וחוסר השלמות.
