יוצא לי לחשוב די רבות על העניין של תכנון שיעור ועל נקודות הפתיחה השונות מהן אנחנו יוצאים כדי לכתוב את השיעורים שלנו. לעיתים אנחנו מתחילים מנושא שאנחנו חושבים שמצופה מאיתנו ללמד, לעיתים מאיזשהוא חשק שיש לנו, לעיתים מהצורך של הקבוצה וכו'…
המסקנה שלי מכל זה, היא שקיימים ארבעה מימדים שדרכם אפשר להעביר כל נושא שאנחנו מלמדים.
1.מה- מה אני רוצה ללמד? מה אני רוצה שהתלמידים יקבלו בתכלס. לתת שם לדברים. להיות ספציפיים.
2.למה- למה זה חשוב שאלמד את זה? איך זה תורם לילדים? (התשובה מגיעה מהשכל וקשורה להקניית מקצוע התיאטרון.)
3.למה באמת- למה באמת זה חשוב שאלמד את זה? איך זה תורם לילדים במובן היותר עמוק? (התשובה מגיעה מהלב והיא קשורה לחיים של הילדים מעבר לתיאטרון.)
4.איך- איך אוציא את התוכנית שלי לפועל. מה בתכלס אעשה כדי ללמד את זה ?
בחרתי להדגים את המודל על "טקסט לבן". הפירוט מצורף בתמונה. (פה- להגדיר במילים מה אנחנו רוצים ללמד, מוח- סיבה שכלית, לב- הנשמה שמאחורי התרגיל, רגליים- התכלס הביצועי.) בעיני המודל יכול לסייע בשלוש דרכים:
- אם יש לכם נושא שאתם "צריכים ללמד" (לדוג' מחזה כלשהוא) ולא מתחברים אליו. נסו להעביר אותו דרך המסננת של הלמה והלמה באמת.
- אם יש לכם איזשהוא חשק לעשות משהו, בא לכם לעבוד עם טקסטים למשל, זה יעזור לכם לחבר את החשק למציאות אם תשאלו שאלות כמו, מה הדבר שאני רוצה ללמד? (לתת שם לדברים. טקסטים זה רחב מדי.) למה זה חשוב שאלמד את זה? (מעבר לחשק, שזו סיבה מצוינת אגב!) ואיך אני מוציא את זה לפועל?
3.לפעמים אנחנו מתחילים מהאיך. כבר יש לנו כמה תרגילים בראש, אבל לא שאלנו את עצמנו לאיזה נושא הם מתחברים. אל תשאירו את הג'יבריש סתם ג'יבריש. חברו אותו לנושא יותר גדול, למשל למשחק לא מילולי/אינטונציה וכו'. זה חשוב שיהיה לכם ברור מה בעצם אתם עושים.
