באחת הכיתות שלי קיימת תופעה.
ילדה אחת מדברת, השנייה אומרת לה "שקט", השלישית אומרת לה "למה את מעירה לבנות אחרות?", הרביעית אומרת לה "אל תתערבי זה לא עניינך", החמישית אומרת "תסתמו כבר", השישית אומרת "אם כל אחת תהייה בשקט יהיה פה שקט", השביעית אומרת "אם את לא היית מדברת כבר היה פה שקט", השמינית אומרת "מי שמדבר הוא חמור מזמר מעכשיו!" התשיעית אומרת "רגע רגע", העשירית אומרת "את חמור מזמר" וכן הלאה וכן הלאה.
וזה יכול להימשך כך שיעור שלם. זה נמשך כך כבר שנתיים, אם רוצים לדייק.
היום, בייאושי כי רב, זנחתי את תוכנית הלימודים והזמנתי כמה בנות אל הבמה. יצרנו יחד מכונת "תראו-איך-הכיתה-שלנו-נראית", שבה כל אחת מגיבה לשנייה באופן צפוי מראש. המכונה מתגברת ומתגברת עד לצעקות ועמידה על כיסאות.
בחיי שזה היה הדבר הכי טוב וכיפי שהיה לי עם הכיתה הזאת מזה יובלות. (או מזה, שנתיים אם רוצים לדייק. 😉 )
זה לא כל הקטע של התאטרון בעצם? להביא את החיים אל הבמה? כמה קל לשכוח את זה לפעמים. 😮
